הנה שיר שכתבתי די מזמן.

ואולי כבר מאוחר?

20.9.05

אני שואלת את עצמי:

ה יתכן ויבוא מחר?

התזרח הלבנה עלי?

ואולי כבר מאוחר?

הלהבה שניצתה באותו יום קסום

חזרה לתרדמתה עם הנץ השבוע

קשה לי להאמין שלא היה שם כלום

שהחיוך מזויף, שהחיבוק צבוע

אני רוצה לשמוע ממך

את הקול הזה מרחוק

שמח לשמוע אותי, ולדבר אתך

להיזכר במה שהיה, ולצחוק

צחוק אמיתי

מלא שמחה

היתכן שהזיכרון כך נמחה?

שהכל מתחיל שוב מאפס?

שלא היה שישי ולא היתה שבת?

ושוב שואלת את עצמי

למה באת? למה באת?

למה ציפית? למה לא רצית ללכת?

ולפעמים, גם כשהחגיגה נגמרת

היא נמשכת.

סתם, היה לי חשק לשלב את המילה פאקינג בכותרת. תתמודדו.


השבוע האחרון של הלימודים בעיצומו ואני מרגישה כמו לפני גיוס. אחרי שלוש שנים באוניברסיטה ועשרים וארבע (כמעט) שנים עם ההורים הכל הולך להיגמר ואני אזרוק את עצמי בקפיצת ראש לביצה התל אביבית. 

ייאי לי! 

מצד שני אני לא יודעת כל כך לאן אני הולכת ומה יהיה אתי.

בדיוק אתמול דיברנו בכיתה על "אבא גוריו"  (ועכשיו תגידו לי שזה לא הרגשה של סיום תיכון). כשהמרצה דיבר על הדילמות המוסריות של גיבור הספר, רסטיניאק, בהתמודדותו עם החברה הפריזאית, המרצה בעצמו, שהוא איש רציני ביותר, ניסה - בהצלחה - להיות מצחיק ולהגיד שזה בעצם בחור שעובר לתל אביב ומנסה להתברג לבראנז'ה. ואני הוספתי ברצינות גמורה: "נכון שהוא בעצם סטודנט?" (כי בספר הוא באמת סטודנט). פתאום ירד לי האסימון והבנתי מה שאמרתי. 
אבא גוריו הוא הספר שכל מי שעובר לתל אביב בזמן או אחרי היותו סטודנט חייב לקרוא כדי להבין את הריקבון של הבראנז'איזם. 

חשבתי לשתף אתכם בעוד דברים, אבל נראה לי שאני אשמור אותם לעצמי, סתם בשביל להישמע מסתורית.
אני רק יכולה להגיד שלמרות שהחיים שלי הם לגביי פרסונה-נון-גרטה (מקובלים כמעט כמו מורסה בחניכיים) אני נהנית מאוד ועושה הרבה דברים שמזמן רציתי לעשות (כמו לאכול בבודהה בורגר עם אנשים).
אולי זה מה שכן כיף בסוף שנה - פתאום אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה.
וזה גם מה שמפחיד בסוף שנה.

הי, זה היה צריך לקרות מתישהו. 
עם כל מה שעבר רסטינאק ב"אבא גוריו", לא נראה לי שהוא היה מעדיף להישאר עם אמו ואחותו בבית שלהם בכפר.
גם אני לא.

היתה מדהימה, ועכשיו יש לי נוור אחד פחות (מעולם לא הייתי עד עכשיו בהופעה של מישהו מחו"ל).
אחד השירים שלו שאני מאוד אוהבת נקרא "ירח מעל רחוב בורבון" (נכתב בהשראת "ראיון עם הערפד" של אן רייס, אחד הספרים שהכי השפיעו לי על החיים, כמו כל סדרת כרוניקות הערפדים שלה). השיר לקוח מתוך אלבום הסולו הראשון של סטינג

אחת השורות הכי יפות מתוכו הוא: "עלי לאהוב את מה שאני הורס, ולהרוס את מה שאני אוהב..." מזכיר לי את עצמי

סטינג הוא אחד מהאמנים שאני מעריכה ללא סייג, פשוט אין לי שום סיבה לא להעריך אותו. לא יצא לי לראות אותו עושה משהו שהפריע לי.
מבחינה מוזיקלית השירים שלו הם חלק מהחיים שלי בערך כמו השירים של ג'ים מוריסון (וזה חלק לא קטן).

למרות שעדיין הייתי מעדיפה להיות בהופעה חיה של קווין במקום בהופעה שלו, אבל זה לא יקרה לצערי.
זה היה לילה נהדר, ולראות אותו מלמעלה היה מרגש לא פחות מאשר אם הייתי ממש מולו.

אולי זה מאוחר, אבל היום יש הרצאה בטכניון (במרכז קהילתי קנדה הלא הוא מק"ק) על פמיניזם במסע בין כוכבים.
ההרצאה מתקיימת ב20:30 לפי מה שהבנתי. 

שלום לכולם,  אני מוצאת את עצמי כאן באופן מקרי לחלוטין
אני לא אכתוב פה הרבה כי כבר יש לי בלוג במקום אחר, אבל המקום הזה די מוצא חן בעיני. חוץ מזה שהמליצו לי עליו כמה אנשים שונים
אז חכו, עוד תשמעו ממני